"מחזיקים" את הגוף
התבוננות מעמיקה באנשים מגלה כי כל אחד מהם "מחזיק את הגוף" אחרת. היציבה שלנו מספרת עלינו סיפור. לעיתים אנו לא מודעים אליו, לעיתים אנו מבינים או יודעים דבר מה אודותיו – אולם מתחתיו מסתתר למעשה דבר אחר.
ברגע שאדם נכנס לסטודיו, ממש בשניות הראשונות לנוכחותו, מתחילה באופן טבעי התבוננות שקטה, שמטרתה פיתוח קשב ורגישות לאדם הספציפי הנמצא עתה בחלל.
ההתבוננות כוללת:
אבחנה באשר למבט של האדם – האם הוא מישיר מבט קדימה, אולי מחפש דבר מה בחלל, אולי מתמקד בנקודה מקרית שבחר, אולי משפיל מבט ונמנע מקשר עין.
אבחנה באשר לאופן הכניסה לתוך החלל – הליכה נמרצת או אולי איטית, צעד בוטח או מהוסס.
אבחנה בהטיית הגוף – האם קיימת הטיה של הגוף קדימה, כפיפה של הכתפיים, רפיון בברכיים שמטה את הגוף לפנים, אולי נטייה לצד כלשהו שהשתרשה מטעם כלשהו (אפילו דיבור ממושך בטלפון, כחלק משגרת היום, תוך אחיזת המכשיר בין האוזן לכתף כך שהיד נותרת פנויה – יכול לקבע ברבות הזמן הטיה צדית של הראש והצוואר).
תשומת לב להתמקמות בחלל – בחירה בפינה או בחלק נסתר יחסית, או משיכה למרכז החלל, למקום חשוף ומרכזי.
בקשות עם הכניסה לחלל – באשר לתאורה, טמפרטורה, מוסיקה.
איסוף ראשוני של פרמטרים אלה יש בו כדי להעיד על האדם עצמו, על הדרך שבה יהיה נכון לצעוד עימו, על המטרות שהציב/יציב בהמשך לעצמו – ועל ציפיותיו מהמפגש / האבחון / הטיפול / העבודה המשותפת.
השאיפה לאחדות – בסיס התמיכה
תהליך ההתבוננות הוא שלב ראשון בדרך ליצירת אחדות. זאת מתוך אמונה שיצירת נקודות מגע אמיתיות עם אדם חיצוני לך, לעיתים אפילו זר, יש בכוחה לקרב אותך אל עצמך ולהיטיב עימך בדרכך למצוא לעצמך מקום שלו ורגוע בתוך הווייתך.
השאיפה לאחדות היא עקרון בסיס בעבודה המשותפת והיא שואבת ממסורות קדומות של תרגול יוגה תוך קבלת "תמיכה" – ממורה, מדריך, מעמית לתרגול.
מדובר על תמיכה בארבעה רבדים, כאשר האחד משמש מסד ותשתית
לבאים אחריו:
1. תמיכה ללא מלים וללא מגע – זוהי תמיכה המתרחשת מעצם היות האדם שרוי בחלל משותף עם אדם נוסף. כאשר מערכת היחסים הנבנית עם המטופל נמצאת בראשיתה, מתקיים ביניהם מפגש ראשוני במסגרתו האחד (המטופל) נכנס מרצונו, מתוך בחירה, כוונה ומודעות, לתוך המרחב של האחר (המטפל).
תמיכה זו כוללת שדרים לא מילוליים דוגמת מבע פנים, מחוות גוף היוצרים תקשורת ראשונית אינטואיטיבית ודמומה.
הגם שאורכו של פרק זה הינו במפגש קצר בדרך כלל, יש בכוחו להותיר חותם עוד זמן ארוך לאחר שפינה מקומו לרבדים הבאים של התמיכה: תמיכה מילולית ותמיכה פיזית.
2. תמיכה מילולית – תמיכה זו מתבצעת בעת העבודה המשותפת והיא כוללת שלל הכוונות ודגשים שנועדו לסייע למטופל למצות את הפוטנציאל הטמון בעבודתו הפיזית. היא כוללת הנחיות פיזיות מובהקות (הצמידו כפות רגליים, ישרו מרפקים וכיו"ב) וכן תיאורים של תחושות (תרגישו מתיחה בירך האחורית, חפשו ריווח בין החוליות). הוראות הפעולה וההתקדמות משלב לשלב משרטטות את מסלול התנועה, מציירות את מפת המנח הרצוי, תוך למידה של יכולות המטופל והבאה בחשבון של המידע הידוע עליו עד כה.
3. תמיכה במגע – בהמשך ועל בסיס ההנחיה המילולית, נפתחת לעיתים אפשרות לחזק ולהעמיק אותה – באמצעות מגע. המגע הינו "כלי איסוף" אפקטיבי ומיידי והוא מביא עימו תובנות בנושאים הבאים:
נשימה – הנחת יד, למשל, על השכמות, מאפשרת לחוש את קצב הלב ואת אופי הנשימה. בהתאם למצב ניתן לתת הנחייה מילולית כגון: הרגע, אל תפסיק לנשום, שאף לעומק.
הנחת יד על כלוב הצלעות בעת ביצוע תנוחת כפיפה צדית, מזכירה לאדם את מיקומן הטבעי ומסייעת להעמיק את הכפיפה ולנתב את הנשימה "חזרה פנימה" לפעולת סרעפת מעמיקה ועוצמתית.
חום גוף – מגע מלמד אותנו על חום הגוף, פרמטר חשוב בהערכת המצב הגופני ואף המנטלי. כך, למשל, חום רב, מעל לטבעי, מלווה בדרך כלל בעור סמוק / מיוזע, יעיד על מאמץ גדול ואולי אף על תחושת לחץ הגוררת תגובה פיזיולוגית של האצת דופק הלב והגברת זרימת הדם בעורקים.
מנגד, עור קריר המשקף חום גוף נמוך (או כזה שלא עולה למרות תרגול פיזי שסביר כי יחולל זאת במצב נורמלי) – יכול להעיד על מצב של "חסימה" או "תקיעות" שמעניין יהיה לעמוד על טיבן ומקורן.
תגובה למגע – מדד רגיש זה מצליח לעיתים לנטר את התגובה הפיזית המיידית למגע: הירתעות, התכווצות, הימנעות, התמסרות. התגובה למגע היא עדינה וחמקמקה, לא תמיד מועברת בבירור, ונדרשת הקשבה עמוקה כדי לקלוט אותה ולפרשה נכונה.
אני מאמינה שתובנות מסוג זה, המחברות הלכה למעשה בין הפיזי למנטלי,
הן יקרות ערך, ונאספות לאיטן לאורך שנים של עשייה. אולם, גם בתחילת המסע, די אם נייחד מחשבה להבנה שבמגע הראשוני מתקיימת אפשרות לשיחה ראשונית, לא מילולית, אך מאוד ישירה ובלתי אמצעית.
4. תמיכה פיזית – מתוך תחושה משותפת של שני הצדדים שהיא מתאימה ונכונה לעת זו – יש בכוחה של התמיכה הפיזית למקם בצורה נכונה את הגוף ולהמחיש את יכולותיו האמיתיות, שסביר להניח שהיו נסתרות לאדם עצמו עד לאותו רגע ממש. תמיכה פיזית יכולה להעניק ביטחון בעת ביצוע תנוחות הכרוכות בשיווי משקל, או לאפשר הגעה למנחים הדורשים מאמץ פיזי רב שאין ברשות האדם באותו רגע.
עבודה פיזית מיטבית, בין אם סטטית ובין אם דינמית, יש בכוחה להביא להתעלות פנימית, לבניית תחושת הערך העצמי ולצבירת ביטחון בהתמודדות עם אתגרים.
מנגד, קבלת התמיכה הפיזית יש בה גם כדי להמחיש לאדם את הפער המתקיים בין יכולותיו כיום לבין היעד האובייקטיבי הפיזי הניצב למולו (למשל, עלייה עצמאית לעמידת ראש ושהות בה למשך מספר דקות). פער זה יכול לעורר גם תחושות קשות של חוסר יכולת, כישלון, פחד ממאמץ, חוסר יכולת להעז. גם לתחושות אלה יש מקום וחשיבות ולעיתים דווקא הן אלה המייצרות התקדמות, שיפור, אולי אפילו פריצת דרך מיוחלת.
מעשה התמיכה הוא פיזי מעיקרו, אך יש בכוחו לחולל שינוי בתפיסות ובאמונות (את זה אני לא יכול… זה מסוכן… זה כואב…).
תמיכה נכונה יכולה להוביל לתובנות חדשות ולעיתים אף להגדיר מחדש את היעד אליו שואף המטופל להגיע – ביתר כנות, בהירות ודיוק.
