זה באמת נעים להכיר…
ולכן, אני שמחה להכיר אתכם.
שמי לימור מילוסלבסקי (לבית שטרית). נולדתי ב-1970 בצפת ובה גם עברו עליי ילדותי ונערותי כבכורה מבין חמשת האחים.
במידה רבה לא רק גדלתי אלא גם גידלתי. הענקת תשומת לב, חום, אהבה ודאגה לאחיי ולבני משפחתי, הייתה הנחת יסוד בחיי משלב מוקדם מאוד.
הדבר לא השתנה גם היום.
הוריי העדינים ונעימי ההליכות, נטעו בי דרך ארץ וכבוד לכל אדם באשר הוא.
גם דבר זה לא השתנה היום.
מגיל צעיר לימדו אותי – ואני הבנתי – שמילים הופכות אותנו למי שאנו. ולכן, גם היום, מלוות המילים את העשייה שלי, את מארג הקשרים שאני טווה בעדינות עם כל אדם שניקרה בדרכי, את הפסיפס שהוא סך כל האמירות והמעשים המתגבשים תחילה בראש, בגוף, בלב – ולאחר מכן על המזרן ובין קירות הסטודיו.
הגם שלדממה יש חלק כה חשוב בחיי – היא תמיד שוקקת מחשבה וכוונה.
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה
אני רוצה להיות מורה, אמרתי לעצמי בגיל 10. בעיקר, כי אני רוצה לעשות דברים אחרת… אני זוכרת את עצמי מתבוננת בהתרחשות בחצר בית הספר מלאת פליאה: למה כל הבנות הולכות אחרי זו? ומה הופך את ההיא למלכת הכיתה? ולמה כולם מפחדים ממנו?
למה אתן רצות אחריה? שאלתי את חברותיי שעשו להן מנהג לצאת מהכיתה במרוצה אחר מי שהוכתרה כמלכה. לא יודעות… השיבו ורצו החוצה.
מתוך המקום התוהה, זה שאינו מסכים לכל מה שהוא רואה, גדלתי להיות נערה על אף היותי סגורה וביישנית, חזקה בלי לדעת שאני כזאת…
חזקה פיזית, ספורטאית מצטיינת, בולטת בנבחרת הכדורסל, אמיצה, אך גם חוששת להתבטא בציבור. הזיכרונות הללו מלווים אותי בכל רגע בו אני עומדת מול תלמידיי, פותחת סדנא, מעבירה שיעור.
פעם – והיום. וכברת הדרך שביניהם.
שירתי בצבא כסייעת לרופא שיניים, מתוך כוונה ללמוד רפואת שיניים – שלא בשלה לכדי מעשה. אחרי השחרור התחלתי ללמוד ראיית חשבון – בחירה מתאימה למי שהצטיינה במגמה ריאלית. בשנים אלה, נישאתי למי שהוא כיום בן זוגי ואבי שלושה ילדיי, גיא מילוסלבסקי, אדריכל, והעתקנו את משכננו לגבעתיים.
עשיתי שנים ארוכות בעולם העסקי, כשאני משייטת בין עולמות החשבונאות לפיתוח העסקי, חוברת לפירמות גדולות, מתוודעת למנהלים בכירים, בונה את מעמדי וכל העת לא זונחת את המבט של הילדה בת ה-10 שאינה מפסיקה לשאול: זה חייב להיות כך?
מרד הנעורים שלי
בשנת 2003 השלמתי תואר שני במימון בשלוחה הישראלית של האוניברסיטה של ניו יורק. את החודש האחרון ללימודים העברתי לבד, בעיר הגדולה מנהטן. הצטרפתי לחברתי ללימודים התחלתי ללכת בקביעות למכון כושר מקומי, עשר דקות ריצה על הליכון הותירו אותי בלי נשימה – אבל עם תובנה: אני רוצה להיות בפנים, בתוך העולם הזה, לא ידעתי בדיוק איך ומה פשוט חוויתי התעוררות.
חזרתי לארץ, נרשמתי למכון כושר, התחלתי להתאמן, בניתי כוח, גמישות, טווח תנועה. עם העבודה על הגוף – הכול נפתח. הכול הפך ברור.
את המשרה הבכירה שלי המרתי ללא היסוס בקורס מדריכי כושר במכון ווינגייט, לאחריו השתלבתי כמאמנת כושר ברשת הולמס פלייס.
ואז באה היוגה
בעת העבודה במכון הכושר נכנסתי לראשונה לשיעור יוגה. עקבתי אחר ההנחיות, המילים הרכות, התנועות, המושגים שלא הכרתי, והכל מצא את מקומו אצלי. סיימתי את השיעור בהליכה יחפה, שנדמתה כאילו איני דורכת באמת על הרצפה. מרחפת החוצה. עוד הספקתי לומר לאביגיל: אני אהיה מורה ליוגה.
היוגה הפכה לחלק מהשגרה היומית שלי והשתלבה מצוין בהכנות לקראת ריצת המרתון הראשונה. היוגה והריצה נבנו שתיהן, בה בעת, כמו שני מגדלים זוהרים בחיי, שולחים קרני אור וחום, ממלאים את לבי ומאירים את דרכי.
בשנת 2009, שנתיים לאחר לידת בני הצעיר, התחלתי את לימודי היוגה אצל מורי רב הקסם וההשראה – שמעון בן אבי. העבודה עם הגוף והעיסוק ברבדים המנטליים שלה, חיזקו אותי וגרמו לי לחוש כי חיי בידיי, ואני מנתבת אותם קדימה מתוך בחירה, ידיעה, הבנה ועוצמה.
להיות מי שאתה באמת
יוגה עבורי היא דרך שמאפשרת לי לחזור להיות מי שאני באמת. בנקודת האמת, אני פוגשת את עצמי כמי שרוצה לתת, לטפל, להיטיב.
עבודת הגוף בכלל והיוגה בפרט, מאפשרת הצצה כנה אל העולם הפנימי, ונוטעת בנפש אומץ – קודם כל את האומץ לסלוח לעצמך.
סטודיו yogamind
במהלך השנים תוך עיסוק מקביל בתחום הפיננסי, הקמתי לאט ובעדינות את המרחב שלי. חלום שחלמתי כשעוד הייתי קטנה. היינו קומץ קטן של אנשים עם עולם גדול של בני אדם. ידעתי שיש לי דרך ולא מיהרתי לדחוק בה. ידעתי שאני רוצה להמשיך ללמוד , לחקור , להתפתח ואת כל זה להעביר הלאה . בדרך של הוראת היוגה, טיפול , קורסים וסדנאות שבחרתי להעביר. התבוננתי בדרך ובאנשים שעברו דרכי בסטודיו שלי ובמקומות אחרים בהם לימדתי וידעתי – זאת היא דרכי.
