החודש בסטודיו – יוני

עדכונים

חברים יקרים שלי,

אילו יכלו קירות הסטודיו לדבר, היו מספרים עלילות מרתקות, היו פורשים מסכות חיים של אנשים שרק באו לאימון ומצאו את עצמם נשטפים בפרץ של גילוי לב…

המפגש הזה שלנו עם עצמנו, למטרות תמימות לכאורה, כמו "אימון אישי" או "שיעור יוגה", מזמן לא אחת כר נרחב ופורה להצפה של תחושות ורגשות, חלומות וזיכרונות. כי במקום בו אנו פוגשים את עצמנו, שואפים להרגיש, לבחון, להגמיש, למתוח, לחזק, לפתוח – שם הכול יכול לקרות.

וכך, הופך גילוי הלב לעיתים לווידוי והנאמנות מסופרת בשלל גרסאותיה הססגוניות.

לעיתים נראה כי להיות נאמן היא בחירה ערכית שסיכוייה רבים להיעלם מן העולם. אולי כי לא הוכיחה עצמה כמתכון לאושר, הצלחה, סיפוק. אולי כי היא מתפרשת לעיתים כסוג של פשרה בינונית, הישארות במקום, חוסר דינאמיות.

מתוך העיסוק בעבודת הגוף, אפשר להגיע לתובנות עמוקות באשר לרוח, וכך עוצבה תפיסת עולמי הרואה בנאמנות מפתח לחיים – מפתח לדלתות רבות וחשובות, מפתח להתמודדות עם תחושות קשות ומשתקות – והפחד בראשן.

מה בין נאמנות לפחד? עולם ומלואו. הנאמנות, בעיניי, היא בראש ובראשונה נאמנות האדם לעצמו. היא מגיעה לאחר חקר מעמיק של כוונות, רצונות, יכולות, שאיפות. כשאדם נאמן לעצמו – דרכו ברורה, הבחירות קלות יותר, והסחות הדעת שבדרך מתפוגגות. כי אדם נשאר, בראש ובראשונה – נאמן לעצמו.

וכך, למשל, כמי שעוסקת מזה שנים רבות במלאכת הגוף, פיתחתי במהלך השנים שגרת אימונים שכללה כעמוד תווך – אימוני ריצה ארוכים ומפרכים. האותות והמדליות שאספתי במרוצים מלאו את לבי שמחה וגאווה, הלכו ונערמו, ולצידם הלכו והתגבשו מכאוביי הגוף שעימם הייתי נחושה להשכין שלום.

כאב – הוא חלק משפת הדיבור שלנו עם הגוף שלנו. כך סברתי, ואימצתי לעצמי שלל כאבים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני, ליוו אותי לאורך שעות היום והלילה, העסיקו אותי בניסיונות להפיגם, ולעיתים אף האטו אותי או שיתקו כליל.

הגוף דיבר, ביקש ממני לבחון יותר לעומק, להיות נאמנה לו: אבל לא רציתי להקשיב. הפחד שהיה כרוך בלהפסיק לרוץ (אולי תרתי משמע) היה גדול יותר.

וכך, המשכתי לרוץ, לכאוב, לסבול, לא להקשיב, לפחד.

עד שהקשר בין נאמנות לפחד, בעבודה איטית ומעמיקה, הפך בעיניי לברור, ישיר, חד משמעי. הבחירה שלי בנאמנות מובילה אותי בכל עולמות חיי – אז למה לפחד ממנה כשמדובר בגוף שלי?

נלחמתי בפחד והתחלתי להוריד את נפח הריצות.

הכאבים פחתו, הגוף התרצה, הכיוון היה ברור אך הפחד עדיין היה שם.

רק אחרי שהעברתי אימון אחד ועוד אחד בלי לרוץ בכלל – הפסקתי לפחד.

המדליות מחייכות בלי להכאיב. הבחירה ברורה. הנאמנות נוסכת שלווה. הכאבים פינו מקום בגוף – לכיוונים חדשים, למחשבות אחרות, ליצירה.

לא רצה כבעבר יותר. כן נאמנה, קודם כל לעצמי.

ובכל פעם שספק מתגנב ללבי, אני מביטה בקומקום הכסוף העתיק שהותירה אחריה סבתי האהובה, האישה הנוקשה שפתחה אליי את לבה הרך וחיפשה בי את הפחד כדי להפיגו.

סבתא חנה נהגה למזוג את התה הרותח לתוך כוסות זכוכית דקיקות מגובה רב, רב מאוד, בקילוח רותח עז ובוטח, בנאמנות לדרכה משכבר הימים "כי ככה זה יוצא טעים יותר, התה".

מי שצפה בה נתקף תמיד בהלה – אבל היא בשלה. הכוס למטה, על שולחן נמוך – והקומקום שבידה הכי למעלה שאפשר. "אל תפחדי", אמרה לי פעם כשהבטתי בה בדאגה מוזגת את התה. "את כמוני. תהיי נאמנה. אל תפחדי".

ודבריה שנים אחרי לכתה מהדהדים, מסמנים באורות בוהקים את מסלול הנחיתה, את תחנת העגינה, את הכוח והעוצמה שבנאמנות.

וכך רוצה אני לספר לכם שמחזור שני של מפת הגוף כתבנית האופי שלנו נפתח בקסם של האנשים שבו וכן נפתחת ההרשמה למחזור שלישי ואחרון במתכונת זאת וייפתח לשלושה מפגשים ב 13.7.2020 פרטים בקישור : קורס גוף-הנפש: "לפתוח את הדלת"

הקורס הבא יהיה במתכונת מורחבת ומעמיקה.
שיעורי היוגה בסטודיו מזמינים קסם בכל מפגש עם כל אחת ואחד מכם כמפורט במערכת השעות.

 

סדנא של שני מפגשים "בדרך לעמידת ידיים" והייתי מעזה ואומרת בדרך להתגבר על פחד (עמידת ידיים היא תוצאה מרגשת ואינה בהכרח המטרה האמיתית) עם שירלי כספי. שתי שבתות 27.6.2020 ו 25.7.2020 . פרטים בקישור : "בדרך לעמידות ידיים"

רואה את האור בכם,
לימור